<h1>תורת הבית הארוך לרשב"א בית חמישי שער שני</h1>
<h2>דף כט:</h2>
יש דברים שהן כאילו קנה ישראל יין נסך, ומכרו אע"פ שלא קנאו ולא בא לידו ממש, ולא מכרו. כיצד, שנינו בברייתא בפרק השוכר (ס"ג, א') אומר אדם לחמריו ולפועליו צאו ואכלו בדינר זה, צאו ושתו בדינר זה, ואינו חושש לא משום שביעית ולא משום מעשר ולא משום יין נסך. ואם אמר להם צאו ואכלו ואני פורע, צאו ושתו ואני פורע, חושש משום שביעית ומשום מעשר ומשום יין נסך. ואוקמה רב חסדא, בחנוני המקיפו דכיון דאורחיה לאוזופיה קני ליה דינר גביה. ואקשינן עליה אבל חנוני שאינו מקיפו מאי, מותר, אי הכי אדתני אכלו בדינר זה, ליפלוג וליתני בדידה, בד"א בחנוני המקיפו אבל בחנוני שאינו מקיפו מותר, אלא לא שנא מקיפו ולא שנא שאין מקיפו, אע"ג דמשתעבד כיון דלא מיחד שעבודיה, לא מיתסר. מהכא משמע דאי מיחד ליה שעבודיה מיהא, מיתסר. וכן פסק הר"ם במז"ל. וקשיא לי דהא גוי אינו קונה [דינר] דייחד לו ישראל בנתינת היין עד שימשוך הדינר, ואם כן יחוד זה לא מעלה ולא מוריד, דשעבודא בעלמא הוא בלחוד דאיכא, ומדוחק יש לי לומר דהא דקאמר כיון דלא מייחד שעבודיה לא מיתסר, לאו למימרא דביחוד בלחוד מיתסר, אלא מילתא בעלמא הוא דקאמר, דכי לא מיחד ליה לא משכחת דמיתסר בשום צד, ואפילו בחליפי כלי, ואי נמי באגב, אבל הכא לא שנא ייחד ולא שנא לא ייחד, שעבודא בעלמא הוא דאיכא ושרי וזה שלא כדברי הר"ם במז"ל. ורב פפא אוקמה בשהקדים לו דינר. ובהא דרב פפא נמי קשיא לי, דכי הקדים לו דינר מאי הוי דהא מדיהביה ניהליה קנייה גוי, דסתמא דמילתא לאפוקי יהביה ניהליה, ובשעת נתינת המעות איסורא ליכא, דהא לא שקלי יין נסך וכי שקלי פועלים לבתר מיכן יין נסך, דינר ליתיה דישראל, ולאו דמי יין נסך הוא, והוה ליה כנתן לה טלה באתננה ואחר כך בא עליה דאתננה מותר, ולפיכך נראה לי דהא הקדים לו דינר דקאמר, לא להוציאו הקדימו לו אלא דליהוי גביה עד שיתן יין לפועליו, ויזכה בו בכדי מה שיתן לפועליו, לפי שאין בעל הבית יודע עדיין כמה יטלו פועליו, ולפיכך מקדים לו כדי לחשב עליו באחרונה, והיינו דקאמר צאו וטלו ושתו ואני פורע, ואני מחשב מיבעי ליה, דאלמא לא הקדים לו דבר קצוב, אלא הקדים לו דינר להיותו בידו ושלא יוציאנו עד שידע כמה יטלו פועליו ויחשב עמו באחרונה, ואע"ג דלא פירש רב פפא כגון שהקדים לו דינר ושלא להוציאו, היינו משום דסתמא כל שמקדים דינר בדבר המסופק שמא יקח שמא לא יקח, אי נמי בדבר המסופק כמה יקח וכמה לא יקח, סתמו כפירושו שלא יוציא לעצמו עד שעה שיקח, וכדאמרינן גבי אתנן (ס"ב, ב') נתן לה ואחר כך בא עליה, אתננה מותר. ואקשינן נתן לה ואחר כך בא עליה מותר, לכי בא עליה ליחול עליה איסור, ופרקינן דאמר ליהוי גביך ואי מיצטריך לך קני מעכשיו. דאלמא מסתמא כל דלא אמר לה אי מצטריך לך קני מעכשיו, דעתיה דאיניש בכל כל הני, כי מקדים דמי לא מקני להו לאפוקינהו מהשתא, עד דשקיל זיבונא. ואם תאמר, והא בפלוגתא דמשיכה בגוי קונה או אינה קונה, דאפליגו בה בפרק השוכר (ע"א, א') אמר רב אשי משיכה בגוי אינה קונה, ואקשינן עליה (ע"ב) מיהא דתניא המוכר יינו לנכרי פסק עד שלא מדד דמיו מותרין וכו', ואי אמרת משיכה בגוי אינה קונה אמאי דמיו מותרין, דהא לא קני ליה גוי עד דיהיב דמי, ומדרמי בכליו הוה ליה יין נסך וכי קא שקיל דמי יין נסך קא שקיל, ופריק בשהקדים לו דינר, דאלמא כל מאן דאקדים דינר, לפרעון יהביה ניהליה מהשתא, לא קשיא דהתם הוא דפסק וקנה מיניה דבר קצור, והילכך כל כי הא, כי מקדים לו לאפוקינהו מהשתא יהבינהו, וכדאמרינן התם (שם) כיון דפסק סמכא דעתיה, כלומר זכה מהשתא בדינר וכל ההיא סוגיא דהתם בהכי רהטא כך נראה לי. ורב אשי אוקמה להא דשתו ואני פורע, בשנטל ונתן ביד. ומסתברא דרב אשי לא פליג אדרב פפא, אלא דניחא ליה טפי לאוקומה בהכין משום דלישנא דברייתא לא ניחא ליה לאוקמתא דרב פפא, משום דאני מחשב מיבעי ליה, ואיתא לדרב פפא ואיתא לדרב אשי, הילכך בין בשהקדים לו דינר ולא לאפוקי מהשתא, ואי נמי בשנטל ונתן ביד אסור, הא לאו הכי ולאו הכי מותר.
<h2>דף ל:</h2>
ודמי ע"ז ומשמשיה ותקרובת שלה ביד ישראל, אסורין, דע"ז תופשת את דמיה ואפילו חלופי חלופין אסורין דכת' והיית חרם כמוהו, ודרשינן (נ"ד, ב') כל שאתה מהיה ממנו חרם כמוהו, ואפילו דמי סתם יינן ביד ישראל אסור.
